הדרן הרבי על מסכת ביצה

מעשה בכבשה
פעם התוועדו חסידים בביתו של אחד מגדולי חסידי ה"צמח צדק". כאשר כלה ה"פארבייסען" (מיני תרגימא שטעמו מהם בהתוועדות), ציוה החסיד לשחוט את הכבש שבחצר ולהכין מבשרו את החסר.
ויהי בבוקר, וזוגתו של החסיד התעוררה וגילתה לחרדתה שהכבש נעלם! היכן הוא הכבש? – שאלה את בעלה.
ענה החסיד: הכבש עודנו קיים, אלא מה? אתמול הוא אמר מה מה מה, ואילו היום אומר הוא "אחד".
(ע"פ אוצר פתגמי חב"ד להרא"א הכהן שי' פרידמן, ח"א עמ' 276)

הדרן (קצר) על מס' ביצה
בטעם איסור שחיטת המדבריות, על דרך החסידות
א. בסוף מסכת ביצה (מ, א) מסיימת המשנה:
"אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות – הלנות בעיר, מדבריות – הלנות באפר".
והגמרא מסבירה שבעצם אין איסור להשקות את המדבריות, רק לשחוט אסור, והטעם משום מוקצה, כיוון שהייתה מחוץ לתחום בבין השמשות.

[והקשר לתחילת מסכת ביצה (כידוע שיש קשר בין הסיום להתחלה) – "ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל" – הוא: שגם שם האיסור הוא משום "נולד" שתוכנו דומה לאיסור מוקצה.
אלא שהמוקצה (נולד) שבתחילת המסכת הוא בהקשר לזמן, היינו שלפני זה הדבר לא היה במציאות ורק עכשיו נולד, ואילו אצלינו המוקצה הוא בהקשר למקום, שבין השמשות היה מחוץ לתחום ואח"כ נכנס לתחום. והרי ידוע שזמן ומקום קשורים זה לזה, ששניהם מקורם בספירת המלכות (כמבואר בקבלה ובשעהיוה"א פ"ז)].

ב. ההוראה ממשנתנו בעבודת האדם:
היצר הרע יכול לטעון: גם כשיש ענין שהוא מחוץ לתחום, היינו דבר איסור שהוא מחוץ לתחום הקדושה, הוא רוצה 'להעלות' אותו לקדושה, כיון שיש ענין של "גדולה עבירה לשמה" (נזיר כג, ב) ויש ענין של "זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו, ב) – הרי הוא רוצה "לשחוט את המדבריות", כמאמר רז"ל (חולין ל, ב) "אין ושחט אלא ומשך", היינו שברצונו להעלות אותם לקדושה.
ועל כך אומרים לו "אל תצדק הרבה" להתעסק בהעלאת דברים שהם מחוץ לתחום, שכן זוהי מצוה הבאה בעבירה, שעל זה נאמר (תהלים י, ב) "בוצע ברך נאץ ה'" – היפך העניין דברכת הוי', וזאת – למרות שמדובר על איסור תחומין שיש דעות שאינו אלא מדרבנן, שזה הביא לאיסור מוקצה ונמצא שהוא רק "גזירה לגזירה", איסור דרבנן על איסור דרבנן – שהרי סוף כל סוף הרי זה דבר איסור!

ג. ולאידך, כאשר עושים את העבודה כדבעי, שמשקים את ה'בהמה' הביתית, ומשתי הסיבות שהובאו בגמרא: (א) להסיר הסירכות, שזוהי פעולת חובה כדי שהבהמה תהיה כשרה, דהיינו "סור מרע ועשה טוב" ע"פ שו"ע. (ב) שתהא נוחה להפשטה, היינו שמפרידים בין דברים הראויים לאכילה, כמו בשר, לבין דברים שאינם ראויים, כמו עור. היינו שגם דברים שאינם מוכרחים ע"פ שו"ע, דברי הרשות, הרי הוא מתנהג בהם באופן של "קדש עצמך במותר לך" ו"בכל דרכיך דעהו"

– הרי זו הכנה ראויה למסכת ראש השנה (שבאה בסדר המשנה מיד אחרי מס' ביצה), כי נמצאים במצב של "אתם נצבים היום כולכם", כתורת הבעש"ט: "היום קאי על ר"ה . . ואתם נצבים קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין".

מבוסס על: נקודה מהדרן על מסכת ביצה, משיחת ח"י אלול התשכ"ב. נד' בתו"מ התוועדויות חלק לד ע' 251 ואילך.